פסק-דין בתיק ת"א 17504-06

מבוא וטענות הצדדים בתמצית

1. בפניי תביעה לסילוק יד, הריסה ותשלום סכום של 87,157 ש"ח. התובעת "עמידר" החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן:" התובעת") מנהלת מטעם הבעלים, רשות הפיתוח, את הדירה הנמצאת בעכו, הידועה גם כחלקה 14 בגוש 18005 (להלן:" הנכס"). הנתבעים, ברגות עבד ולביבה, הינם דיירים מוגנים על פי פרטיכל דמי מפתח מיום 20/9/1995 (להלן:" הנתבעים").
2. התובעת טוענת כי ביום 1/12/99 הקימו הנתבעים או מי מטעמם תוספת לנכס על ידי בניית מרפסת בחזית הדרומית של הנכס זאת ללא הסכמת התובעת, ללא ידיעתה ובניגוד לחוק. בגין כך הוגש כתב אישום כנגד הנתבעים. לאור זאת הינה זכאית לסילוק ידם המיידי של הנתבעים מהנכס וכן לתשלום בגין דמי שימוש ראויים החל מיום בניית תוספת הבניה הלא חוקית ועד ליום סילוקם מהנכס, זאת בשיעור של 500 ש"ח לחודש. בנוסף, טוענת התובעת כי בעבר, בחודש 1/1999 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין אשר לפיו התחייבו הנתבעים לשלם לתובעת סך של 48,497 ש"ח וזאת ב-50 תשלומים שווים ורצופים (להלן:" הסכם הפשרה"). הנתבעים לא עמדו בהסכם הפשרה ואף לא שילמו דמי שכירות חודשיים בסך של 146 ש"ח לחודש וזאת החל מיום הסכם הפשרה ועד ליום הגשת התביעה. לפיכך מבקשת התובעת לקבל הסעדים המבוקשים להריסת הבניה הבלתי חוקית ותשלום דמי שימוש בגינה וכן לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס והשבת החזקה בו לתובעת בצירוף תשלום סכום של 87,157 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. יצוין כי כתב התביעה המתוקן התקבל לתיק ביום 19/7/2007.
3. הנתבעים טוענים כי מעולם לא הקימו תוספת למרפסת השייכת לנכס. לטענתם, לאחר שהוגש נגדם כתב אישום בגין הגדלת מרפסת, כפרו הם באשמה. בית המשפט שמע ראיות ולאחר מכן המליץ למאשימה לחזור בה מכתב האישום ובתנאי שלא יוגש כתב אישום בעתיד בגין אותן עבירות נטענות. נוכח זאת, הורה בית המשפט על ביטול כתב האישום. הנתבעים מודים כי בחודש 1/1999 חתמו על הסכם הפשרה עם התובעת. לטענתם, לאחר חתימת הסכם זה נכרת הסכם בעל-פה בין הנתבעים לתובעת לפיו הנתבעים שיפצו את הדירה בעלות של 100,000 ש"ח כאשר על התובעת היה לשלם מתוך סכום זה סך של 30,000 ש"ח. התובעת הפרה סיכום דברים זה ולא שילמה את חלקה. לאור כך, קמה לנתבעים זכות קיזוז של סך של 30,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה משנת 1999 ועד היום. הקיזוז הוא מתוך ה-48,000 ש"ח, קרי מתוך החוב שנקבע בהסכם הפשרה. בנוסף טוענים הנתבעים כי בשנת 2004 בהסכמת ובידיעת התובעת שיפצו את הנכס בעלות של 17,558 ש"ח כאשר הוסכם בין הצדדים כי התובעת תשלם מתוך סכום זה סך של 8779 ש"ח. גם סכום זה בתוספת ריבית והצמדה משנת 2004 לא שילמה התובעת והפרה את ההסכמות ביניהם. על כן קיימת להם גם ביחס לסכום זה, זכות קיזוז מול החוב שנקבע בהסכם הפשרה. כפועל יוצא מהאמור, הנתבעים אינם חייבים כספים לתובעת ודין התביעה להדחות.
4. בפניי התקיימה ישיבת הוכחות בה נשמעו עדי הצדדים. מטעם התובעת העידה הגב' מרים ענבר ומטעם הנתבעים העיד הנתבע 1. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
5. לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, עולה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

דיון

החוב הכספי

6. אין מחלוקת בין הצדדים באשר למספר עובדות בסיסיות:

א.      ביום 12/9/95 חתמו הנתבעים על חוזה "דייר נכנס ויוצא" כאשר זכות השכירות המוגנת בנכס הועברה אליהם מהגב' רשל כהן, זאת בכפוף להסכמת הבעלים בנכס, היא התובעת (נספח א' למוצג נ/3) (להלן:" החוזה"). הוסכם בין הצדדים כי תמורת כך על הנתבעים לשלם לתובעת דמי מפתח בסך של 80,000 ש"ח (סעיף 3 למוצג נ/3).

ב.       ביום 20/9/95 נחתם פרטיכל אצל התובעת אשר בו ניתנה הסכמת התובעת לקבלת הנתבעים כדיירים מוגנים וכנגד תשלום חלקה של התובעת בדמי המפתח כאמור בסך של 80,000 ש"ח (נספח ג' למוצג ת/1) (להלן:" פרטיכל דמי מפתח"). נוכח כך, נמסר לנתבעים מכתב מאותו יום ובו תמצית הפרטיכל. כן נקבע במכתב כי יש לשלם את חלקה של התובעת בדמי המפתח לא יאוחר מיום 19/10/95. (מוצג נ/1).

ג.        במעמד חתימת החוזה שילמו הנתבעים חלק מדמי המפתח בסך של 50,000 ש"ח, כך שנשארה יתרה בסך של 30,000 ש"ח מתוך סכום דמי המפתח שלא שולמה אף לאחר המועד שנקבע לתשלום (סעיף 4 למוצג נ/3) (להלן:" יתרת חוב דמי מפתח").

ד.       בשנת 1997 הגישה התובעת כנגד הנתבעים תביעה בבית משפט בת.א. 1297/97 בגין יתרת חוב דמי המפתח ובגין חוב נוסף של דמי שכירות בסך של 18,000 ש"ח ובסה"כ על סך של כ-48,000 ש"ח (סעיף 5 למוצג נ/3) (להלן:" החוב לפי הסכם הפשרה"). בחודש 1/1999 ולסיום התובענה חתמו הצדדים על הסכם הפשרה כאמור לסילוק החוב ב- 50 תשלומים שווים ורצופים של 1000 ש"ח כל חודש (נספח ח' למוצג ת/1).

ה.      הנתבעים מודים כי לא שילמו את מלוא החוב לפי הסכם הפשרה. לשיטתם, נותרו חייבים רק סך של 8,497 ש"ח מתוך חוב זה. כן מודים כי הפסיקו לשלם את דמי השכירות החודשיים (סעיפים 7-9 למוצג נ/3 ופרוטוקול עמ' 12 ש' 6-7). הנתבעים מנמקים אי התשלום בשל טענות קיזוז המועלות על ידם.

7. נוכח האמור, הרי שהנתבעים מודים באי תשלום מלוא דמי המפתח, באי תשלום מלוא חובם כפי שהוסכם על ידם בהסכם הפשרה ובאי תשלום דמי שכירות חודשיים. טענת הנתבעים לקיזוז, כפי שתיבחן להלן, הינה בבחינת "הודאה והדחה", כך שהנטל להוכחת טענתם לקיזוז מועבר אל הנתבעים.

טענת הקיזוז

8. ממכלול הראיות עולה כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח טענת הקיזוז, כפי שיפורט להלן.
9. הנתבעים טענו בכתב הגנתם לקיזוז סך של 30,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה משנת 1999. (ר' סעיפים 8(ב) ו-8(ג) לכתב ההגנה). זאת עקב קיומו של הסכם בעל-פה בין הנתבעים לתובעת אשר נכרת לאחר חתימת הסכם הפשרה, לפיו הנתבעים שיפצו את הדירה בעלות של 100,000 ש"ח כאשר על התובעת היה לשלם מתוך סכום זה סך של 30,000 ש"ח. טענה זו נזנחה בהמשך ולא הועלתה עוד, כך שאין ליתן לה כל משקל.
10. בנוסף טוענים לקיזוז סך של 8,779 ש"ח בתוספת הצמדה וריבית משנת 2004. זאת עקב קיום הסכם מאותה שנה לפיו הנתבעים בהסכמת ובידיעת התובעת שיפצו את הנכס בעלות של 17,558 ש"ח כאשר הוסכם כי התובעת תשלם מחצית מסכום זה. התובעת לא שילמה מחצית עלות השיפוץ ועל כן קיימת להם גם ביחס לסכום זה, זכות קיזוז מול החוב שנקבע בהסכם הפשרה. התובעת מנגד מכחישה טענה זו.